ווגינג: מהלך הכוח של גבר הומו

TL;DR

• גבר סיני הומו מוצא העצמה דרך ווגינג.
• ווגינג עוזר לו להשיב לעצמו את זהותו ואת ביטחונו.
• סגנון הריקוד משמש כמעשה התנגדות נגד היעלמות.
• הוא משקף על המסע שלו מצ'נגדו לאוניברסיטת קולומביה.
• ווגינג הוא חגיגה של קבלה עצמית וקהילה.

למה אתה כאן? השאלה הזאת הדהדה במוחי כשעמדתי מול המראה, עקבים גבוהים לוחצים את כפות רגליי, פאייטים מנצנצים מתחת לאור הזרקורים. במשך שנים הרגשתי בלתי נראה בעולם שלעתים קרובות דחה בנים שהעזו לרקוד. כשגדלתי בצ'נגדו, סין, הייתי אותו ילד בודד בשיעורי בלט, מוקף בבנות שלא יכלו להבין את התשוקה שלי. חשבתי שבלט הוא יפהפה, אבל בעיני חבריי לכיתה הוא היה פשוט מוזר. אז הסתתרתי. זייפתי מחלה כדי להימנע ממופעי כישרונות, מבועת מהשיפוט שלהם.

אבל הכול השתנה כשהגעתי לפנימייה במסצ'וסטס. נקלעתי למועדון הווגינג, נמשך אל אהובי, אלכס, ווגר מקצועי מהפנט. לא היה לי מושג מהו ווגינג, אבל רציתי להיות לידו. כשחיקיתי במבוכה את התנועות שלו, הרגשתי שינוי בתוכי. הילד מצ'נגדו הלך ודעך, והוחלף במישהו אמיץ יותר, במישהו שהעז להיראות.

כשהסוף סוף עליתי לבמה, הייתי מבועת. הקהל היה כתם מטושטש, אבל יכולתי לשמוע צחוק—לא מהסוג האכזרי, אלא צליל מופתע ומלא עונג. הרגשתי חשוף, פגיע, אך נלהב. אחרי ההופעה שלי, אלכס החמיא בפשטות, "לא רע," והלחיים שלי הסמיקו מגאווה. בפעם הראשונה, הרגשתי הבהוב של קבלה.

אבל המסע שלי לא היה נטול קשיים. בבית, להיות הומו היה סוד מביש. משפחות ציפו מבנים להתחתן עם נשים, וכל סטייה מהמסלול הזה נענתה בבוז. אף שהרדיפה החוקית של להט"ב+ בסין הסתיימה לפני שנים, הסטיגמה החברתית עדיין מרחפת בכבדות. ידעתי שאני הומו מאז שהייתי בן שתים עשרה, אבל חשיפת האמת הזאת הרגישה בלתי אפשרית.

קפיצה קדימה אל הסמסטר הראשון שלי באוניברסיטת קולומביה. הבחנתי בפוסטר לשיעור ווגינג של להקת המחול הנודעת על שם אלווין איילי. הלב שלי דהר. זו הייתה ההזדמנות שלי לאמץ במלואו את מי שאני, הרחק מעיניה השיפוטיות של משפחתי. נבחנתי, והסטודיו הרגיש כמו בית. זה היה כור היתוך של צבעים, מבני גוף וגילים, כולם מאוחדים באהבה לריקוד.

מרקוס, המדריך שלי, עמד מולנו, ונוכחותו הטילה מרות. "למה אתה כאן?" הוא שאל. הבנתי שאני שם כדי לגלות את מהות מי שאני באמת. ווגינג הפך לשפה שלי, דרך לבטא את מה שדיכאתי זמן רב. הוא הפך את הפחד שלי לזוויות חדות ואת חוסר הביטחון שלי להחזקות גוף עוצמתיות. זה כבר לא היה עניין של חיקוי; זה היה עניין של הישרדות.

לוווגינג יש שורשים באולמות הריקודים של הארלם, ביטוי תוסס שנולד מהקהילות הטרנסג'נדריות השחורות והלטיניות. זו חגיגה של מי שנדחקו לשוליים, מרחב שבו כל מי שנדחה בשל היותו שונה יכול למצוא קבלה. בכל פעם שאני עולה לרחבת הריקודים, אני בוחר לא להתכווץ אלא לזרוח. הכוח הזה לא נמסר לך; הוא נרכש בכל הופעה, בכל פוזה.

היום, כשאני משקף על המסע שלי, אני חב תודה עמוקה לאלכס ולווגינג. דרך צורת האמנות הזאת, מצאתי גרסה של עצמי שהיא גלויה בלי להתנצל, מישהו שעומד זקוף בעקבים ולא מחפש אישור מאף אחד. אז נעלו את העקבים האלה, מרחו את המסקרה, ותנועו כאילו אף אחד לא צופה. שאלו את עצמכם, "למה אתה כאן?" אם התשובה גורמת ללב שלכם לדהור, אז אתם מוכנים לרקוד. הרגע שבו אתם מאמצים נראות הוא הרגע שבו אתם באמת מתחילים לחיות.

שינגצ'י (ג'ים) הוא סטודנט שנה א' למדעי הקוגניציה באוניברסיטת קולומביה, שכתיבתו חוקרת קוויריות, זהות והבעה עצמית בין-תרבותית.